צבא ההגנה לישראל (צה”ל)) הכריז על מספר מהלכים הקשורים לסיוע הומניטרי בסוף השבוע האחרון:
- הצנחות סיוע מהאוויר (שמהוות הסחת דעת קוסמטית מהסיוע בקנה המידה הנדרש);
- קביעת אזורים מוגבלים שבהם יהיו הפסקות אש הומניטריות ומסדרונות גישה (שהיקפם “המינימלי”, כפי שהוצהר, אינו עולה בקנה אחד עם סיוע בקנה המידה הנדרש, ויישומו יקדם את ריכוז הפלסטינים בחלק קטן שאינו בר-קיימא בעזה); ו-
- הספקת חשמל מחודשת להתפלת מי ים.
גם לפי תפיסה צרה של מצב החירום ההומניטרי הקיים, צעדים אלה אינם מספיקים, אפילו בהנחה שייושמו באופן מלא. אסור שצעדים אלה יסיחו את הדעת מהצורך בפעולה מקיפה יותר. העובדה שההכרזה הישראלית על צעדים אלה הגיעה עם ההסתייגות ש”אין רעב בעזה” היא כשלעצמה פוגעת באמינותם של הצעדים (ראו גם כאן). כבר עכשיו, דווח כי הקבינט הישראלי שוקל להחמיר את המצור על ערים מסוימות בעזה ולנתק את החשמל לרצועה.
הזמן לצעדים חלקיים חלף.
נקודת מפנה
המצב בעזה מעולם לא היה גרוע יותר. ההתראה מטעם ה-IPC מה- 29 ביולי קובעת:
“ראיות הולכות ומצטברות מראות כי רעב (starvation) נרחב, תת תזונה ומחלות גורמים לעלייה במקרי המוות הקשורים לרעב. נתונים עדכניים מצביעים על כך שסף הרעב (famine) נחצה ביחס לצריכת מזון ברוב רצועת עזה, וביחס לתת תזונה אקוטית בעיר עזה”.
ב-23 ביולי, דיווח הגרדיאן כי למעלה מ-35% מכלל מקרי המוות מרעב שתועדו מאז 7.10.2023 התרחשו בשלושת הימים הקודמים. סך כל מקרי המוות עמד על 111 באותה עת. ארבעה ימים לאחר מכן, ארגון הבריאות העולמי דיווח כי 63 מתוך 74 מקרי המוות הקשורים לתת-תזונה בשנת2025 התרחשו ביולי (כולל 25 ילדים ו-38 מבוגרים). למחרת נרשמו 14 מקרי מוות כאלה במהלך 24 שעות. בהנחה כי מתקיימת ההשפעה הרגילה של מחסור המוני, הדבר מרמז כי קיים מספר גבוה עוד יותר של מקרי מוות ממחלות זיהומיות, שהופכות נפוצות יותר וקטלניות יותר עקב תת-תזונה ותברואה לקויה.
בהתחשב בנסיבות, לרבות אתגרי איסוף הנתונים הרגילים הקיימים באזורי סכסוך, כמו גם הגישה המוגבלת מאוד לעזה, המספרים שתועדו גם עבור מקרי מוות כתוצאה מטראומה וגם עבור מקרי מוות שאינם כתוצאה מטראומה הם כמעט בוודאות משקפים ספירת חסר משמעותית. מכל מקום, ניתן להבחין במגמה ברורה ומצמררת בכל המדדים.
ב-23 ביולי, 115 ארגונים הומניטריים פרסמו הצהרה בה תיארו “שיעורי שיא” של תת תזונה אקוטית בקרב ילדים, את ההתפשטות המוגברת של “שלשול מימי אקוטי”, וכן תיארו מבוגרים “המתמוטטים ברחובות מרעב והתייבשות”. יוניצ”ף תיעד את מספר הילדים שאושפזו לטיפול רפואי עקב תת תזונה בשבועיים הראשונים של יולי, שהיה גבוה בהרבה ממספר הילדים שאושפזו ביוני (שהיה בעצמו מספר שיא). ארגון רופאים ללא גבולות מדווח שבמרפאה שלו בעיר עזה “מספר האנשים הרשומים לטיפול בתת תזונה גדל פי ארבעה מאז ה- 18 במאי, בעוד ששיעורי תת התזונה החמורה בקרב ילדים מתחת לגיל חמש שולשו בשבועיים האחרונים בלבד.” תוכנית המזון העולמית מדווחת כי “כמעט שליש מהמשפחות מפספסות ארוחות במשך ימים שלמים”.
גופם של ילדים פשוט ” נכבה.” נאג’י אל-קורשאלי, רופא מיילד-גניקולוג מעזה, אמר לגארדיאן ש-“כ-50% ממאות הנשים ההרות שראה מדי יום סובלות מתת תזונה”, כי מספר ההפלות גדל באופן משמעותי, כי תינוקות שנולדו סובלים “מתת משקל משמעותי”, וכי “יותר ויותר נולדים פגים או עם עיוותים”. התרוקנות המלאי של המזונות הטיפוליים החיוניים לטיפול באלו הסובלים מתת תזונה חמורה, הותירה תינוקות ופעוטות הסובלים מתת תזונה ללא דרך לשרוד. אנשי רפואה תיארו מחסור בתרופות ובתברואה המוביל לעלייה במצבים מסכני חיים, שהם אינם יכולים לטפל בהם.
המצב לא פוסח על איש. 115 הארגונים שפרסמו את ההצהרה ב-23 ביולי תיארו כיצד “הם עדים לכך שעמיתיהם ושותפיהם מתפוגגים לנגד עיניהם.” נאמר כי רופאים סובלים מסחרחורות בזמן שהם בסבבי טיפול. עיתונאים פירטו כיצד שתו מי מלח “רק כדי להישאר עומדים” וכיצד לעסו “עשבי תיבול יבשים או עלים כדי להשתיק את הצרחה שבפנים”.
סצנות של המוני אנשים נואשים למזון, דיווחים על אנשים שמחפשים שאריות בזבל, וסיפורים על גניבה וכאוס, מצביעים כולם על קריסה חברתית שהינה סימפטומטית לשלבים הסופיים של רעב. האנשים שחווים זאת מדברים על בושה, השפלה, ותחושות של דה-הומניזציה.
הקיום האנושי מבוסס על שיתוף במזון. כאשר אנשים אינם יכולים עוד לחלוק לחם, אלא נאלצים להילחם זה בזה על שאריות, יכולתה של החברה האנושית לתפקד נפגעת קשות. זה מה שאנו עדים להתרחשותו בעזה כיום.
אכן, התראת ה-IPC אחרונה אינה כוללת קביעה רשמית כי בעזה קיים רעב בשלב 5 על פי דירוג ה-IPC (famine). הסיבה לכך היא שההתראה אינה מבוססת על נתונים חדשים, אלא על תחזית על בסיס נתונים קודמים. איסוף נתונים בעזה קשה ביותר עקב גישה מוגבלת מאוד ותנאים מסוכנים באופן קיצוני. פרשנות הנתונים מסובכת מאוד עקב מידת ההתפרקות החברתית שאנו עדים לה, משום שחישוב שיעור משקי הבית הסובלים מחוסר ביטחון תזונתי, או אחוז הילדים הסובלים מתת תזונה, דורש נתוני בסיס שקשה ביותר לחשבם. ישראל מונעת מעיתונאים ועובדי סיוע לאסוף מידע באופן שיטתי. ועדיין, אנו בכל זאת יכולים לאבחן “רעב” (famine) על סמך התסמינים הנראים לעין, גם בהיעדר רמת הנתונים שעליה מסתמכת בדרך כלל הערכת ה-IPC. בכל המובנים הרלוונטיים, רעב מסוג famine קיים בעזה. עצם העובדה שמנגנון ה-IPC מצא לנכון לפרסם אזהרה כה חמורה, תוך קיצור הפרוטוקולים הרגילים שלו ביחס לאיסוף וניתוח נתונים, מעידה על הבהילות שחשים מומחי הביטחון התזונתי לגבי המצב.
חובות משפטיות בינלאומיות
לנוכח מציאות זו, מנהיגים לא נדרשים להזדקק לייעוץ משפטי כדי לראות את הצורך הברור לפעול מיידית. אף הציווי המוסרי אינו יכול להיות ברור יותר.
אף על פי כן, ישנן חובות משפטיות קונקרטיות, החלות גם על אלו שאינם מעורבים ביצירת המצב הזה – או לפחות לא ברמה שעשויה להיחשב כסיוע לפשע בהליכים בינלאומיים עתידיים. ראוי להדגיש ולהתמקד כאן דווקא בחובות אלו.
כפי שכל אחד מאיתנו פירט בהרחבה במקומות אחרים, במשך כמעט עשרים ושניים חודשים – אם כי בדרגות שונות של עוצמה ובהפסקות מדי פעם – ישראל נקטה במדיניות רב-מימדית ומגוונת של מניעת אספקה חיונית מאוכלוסיית עזה, כגון מזון, מים, אספקה רפואית, ומניעת והאפשרות לחיים בכבוד (ראו למשל כאן , כאן, כאן, וכאן).
מדיניות המניעה הזו מפרה זה מכבר את האיסור על הרעבת אזרחים (starvation) כשיטת לוחמה על פי המשפט ההומניטרי הבינלאומי (ראו כאן , כאן , כאן וכאן). בין אם סבורים שפעולה ממושכת זו מונעת באופן משמעותי גם מכוונת השמדה כחלק מפשע רצח העם ובין אם לאו – ויש לציין בהקשר זה כי לאחרונה, שני ארגונים ישראליים מכובדים מאוד, בצלם ורופאים לזכויות אדם, הצטרפו למספר הולך וגדל של מומחים שסבורים שזה אכן המצב – ניתן לטעון בבירור כי לכל הפחות “הסיכון החמור” או “הסכנה החמורה” לקיומו של רצח עם, מספיקים כדי להפעיל את חובות המניעה של מדינות שלישיות מכוח האמנה למניעת רצח עם, כפי שיפורט להלן. בין היתר, זוהי משמעות מרכזית של החלטות בית הדין הבינלאומי לצדק (ICJ), שהוציא שלוש פעמים צווים זמניים בעניין זה בין ינואר למאי 2024. כל אחד מהצווים הללו מבוסס על החובה הדחופה להתייחס ל”סיכון הממשי והמיידי” לזכויות הפלסטינים במסגרת אמנת רצח העם (ראו דננבאום ודיל).
הרלוונטיות המעשית של צווים אלו מהדהדת עד היום. חששו המרכזי של בית המשפט במסגרת שלושת החלטותיו עד כה, והלוז של ההאשמה של דרום אפריקה במסגרת התיק בכללותו, טמונים באקט של “יצירה מכוונת של תנאי חיים שמטרתם להביא להשמדה הפיזית של הקבוצה, כולה או חלקה (אמנת רצח העם, סעיף 2(ג)).
בצו השני של בית המשפט מיום 28.3.2024, בית המשפט חייב את ישראל לנקוט:
[ב]כל האמצעים הדרושים והיעילים כדי להבטיח, ללא דיחוי, בשיתוף פעולה מלא עם האומות המאוחדות, אספקה בלתי מעוכבת ובקנה מידה גדול ועל ידי כל הנוגעים בדבר, של שירותים בסיסיים וסיוע הומניטרי שהינם נחוצים בדחיפות, לרבות מזון, מים, חשמל, דלק, מחסה, ביגוד, צרכי היגיינה ותברואה, כמו גם אספקה רפואית וטיפול רפואי לפלסטינים ברחבי עזה, לרבות על ידי הגדלת הקיבולת ומספר נקודות המעבר היבשתיות והשארתן פתוחות כל עוד יש צורך.
סעיף זה התקבל פה אחד.
למען הסר ספק, בית המשפט לא קבע כי ישראל אחראית לביצוע פשע רצח העם. עם זאת, הוא הורה על פעולות שישראל נדרשת לנקוט כדי לשמר את זכויותיהם של הפלסטינים במסגרת אמנת רצח העם, וזאת לנוכח “סיכון ממשי ומיידי” לפגיעה בלתי הפיכה בזכויות אלו (פסקאות 26-27). כפי שעשה בהחלטתו הראשונה (פסקאות 80, 86(4)) בית המשפט ניסח צו זה במפורש כתגובה ל”תנאי החיים העומדים בפני הפלסטינים” בעזה (פסקה 45).
במאי 2024, בית המשפט קבע צווים בפעם השלישית (והאחרונה עד כה), שכללו דרישה שישראל “תשמור על מעבר רפיח פתוח לאספקה בלתי מוגבלת בקנה מידה גדול של שירותים בסיסיים וסיוע הומניטרי נחוצים בדחיפות”.
ניתן להבין צווים אלה כנותנים תוכן ספציפי לחובותיה הקיימות של ישראל, ואשר הופכים אותן לדרישות פעולה קונקרטיות, אשר בכוחן להבהיר גם למדינות שלישיות כיצד להכווין את פעולות המנע שלהן עצמן (דננבאום ודיל). על נקודה זו נעמוד בהמשך.
במקביל, מחסור המוני והרעבה הם מוקד עניין עיקרי של בית הדין הפלילי הבינלאומי (ICC), שם הם מהווים בסיס מרכזי לצווי המעצר שהוצאו נגד ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו, ושר הביטחון לשעבר יואב גלנט. ערכאת קדם המשפט של בית הדין מצאה כי קיימת עילה סבירה להאמין שנתניהו וגלנט ביצעו מגוון פשעי מלחמה הקשורים ליצירת מחסור, וכן ופשעים נגד האנושות, כאשר במרכז עומד פשע המלחמה של הרעבת אזרחים כשיטת לוחמה. ראוי לציין, כי על פי ההודעה לעיתונות של בית הדין שהכריזה על הצווים, הערכאה מצאה כי קיימות עילות סבירות להאמין שנתניהו וגלנט מנעו מפלסטינים בעזה מזון, מים, חשמל, דלק ואספקה רפואית ספציפית באופן ש”יצר תנאי חיים שנועדו להביא להשמדתה של חלק מהאוכלוסייה האזרחית בעזה”.
הפרות אלה של המשפט הבינלאומי אינן רלוונטיות רק לחובות המשפטיות הבינלאומיות של ישראל; אלא שיש להן השלכות משמעותיות גם כלפי מדינות שלישיות. על פי המשפט הבינלאומי, למדינות יש חובה “להבטיח את כיבודו” של המשפט ההומניטרי הבינלאומי (הן על פי הדין ההסכמי והן על פי הדין המינהגי), וכן “למנוע” רצח עם (תחת סעיף 1 לאמנת רצח העם). ראוי לציין כי בחוות דעתו המייעצת משנת 2024 הדגיש ה-ICJ כי “לכל המדינות החברות באמנת ג’נבה הרביעית יש את החובה … להבטיח את ציותה של ישראל למשפט ההומניטארי הבינלאומי.” חובות אלו אינן משניות לפונקציה המשפטית של הטלת אחריות לאחר מעשה. כפי שטען אחד מאיתנו לפני כשנה במאמר יחד עם פרופ’ יאנינה דיל, חובות המניעה הפרואקטיביות הללו נוגעות למטרות הליבה של המסגרות המשפטיות האלו, וכדי שיהיה בהן טעם הן חייבות להנחות את פעולות המדינות בזמן אמת.
קיומן של חובות אלה אינו תלוי בקביעה מלאה וסופית של בית משפט. הן פועלות על פי ספים אפיסטמיים המתמקדים בסיכון, ולא דורשות הוכחה מעבר לספק סביר.
באופן קונקרטי:
- החובה להבטיח את כיבוד המשפט הבינלאומי ההומניטרי נכנסת לפעולה ברגע שמתברר כי מתבצעות הפרות של המשפט הבינלאומי ההומניטרי, כי קיימת “ציפייה” להפרות כאלה “בהתבסס על עובדות או ידע על דפוסי עבר,” או כי קיים “סיכון צפוי שהן יבוצעו” (הקומנטר של הצלב האדום לאמנת ג’נבה הראשונה (2016), סעיפים 162, 164).
- החובה למנוע רצח עם חלה ברגע שמדינה “יודעת, או שהייתה צריכה לדעת במצב נורמלי על קיומו של סיכון חמור שיבוצע רצח עם;” או “מודעת, או שבדרך כלל הייתה צריכה להיות מודעת, לסכנה חמורה שיבוצעו מעשי רצח עם” (רצח עם בבוסניה בית המשפט הבינלאומי לצדק (ICJ) (2007), פסקאות 431-432).
על פי תנאיהן של חובות אלו עצמן, יש להבין אותן כחלות באותה מידה על הבאתן לסיום של הפרות נמשכות והשפעתן, כמו גם על מניעת הפרות עתידיות. עבור נורמות עליונות של המשפט הבינלאומי (peremptory norms) כגון האיסור על רצח עם והפרות של הכללים הבסיסיים של המשפט ההומניטרי (קומנטר הועדה למשפט בינלאומי של האו”ם, עמ’ 112-113) כמו גם, לדעתנו, פשעים נגד האנושות, ניתן להסיק על כך מחובתן של מדינות על פי סעיף 41 לכללי אחריות המדינה “לשתף פעולה כדי להביא לסיום, באמצעים חוקיים, כל הפרה חמורה” של כללים אלה ולסרב “להגיש עזרה או סיוע בשימור” מצב שנוצר עקב הפרה כזו. כפי שיפורט להלן, חובות משפטיות אלו מולידות מספר חובות ספציפיות וקונקרטיות שמדינות שלישיות חייבות לקיים.
ה-IPC ותנאי החיים בעזה
במתן הצווים הזמניים שלו, הסתמך ה-ICJ בין היתר על הנתונים והניתוחים שסופקו על ידי ה-IPC. למרות שהחלטות של ה-ICC בדבר צווי המעצר אינן פומביות, סביר להניח שבית הדין הפלילי עשה את אותו הדבר. זה בהחלט ראוי. מטרת ה-IPC היא לספק מידע מדויק ומעודכן שיאפשר לממשלות למנוע משברים הומניטריים, מצבי חירום ורעב. המנגנון פותח כך שניתן יהיה לקבוע את הצורך ההומניטרי באופן סטנדרטי ועקבי, מבלי להמתין לניתוח לאחר מעשה של הנזק שנגרם.
מאז אוקטובר 2023, ועדת סקירת הרעב (FRC) של ה-IPC הזהירה שוב ושוב על קטסטרופה הומניטרית מתפתחת בעזה. ב-29 ביולי, היא עשתה זאת שוב, במסגרת ההצהרה החמורה ביותר שלה עד כה.
באופן שמתסכל אנשי המקצוע ההומניטריים למשך זמן רב, יש נטייה, כאשר קוראים את הערכות הוועדה, להתמקד בהבחנה הבינארית הפשוטה והמטעה בין רעב (famine) לבין היעדרו, ולא בתיאורים הנואשים של הוועדה של המסלול המתפתח לעבר רעב המוני. הסיבה העיקרית לזהירותה של הוועדה בנקודה זו היא שלא היו נתונים נגישים כדי להוכיח בוודאות מספקת שספי הרעב (במובן של famine) הספציפיים והטכניים ביותר נחצו רשמית. ובכל זאת, ה-FRC הזהירה בכל פעם כי תנאי החיים בעזה בלתי מתקבלים על הדעת וכי צפויה הידרדרות נוספת (כולל למצב של famine), בהיעדר שינויים משמעותיים.
ראוי לציין, שבדו”ח שלה ממאי 2024 שקבע כי אין ראיות מספיקות כדי לקבוע ממצא סביר של famine, הוועדה הדגישה:
כל בעלי העניין המשתמשים ב-IPC לקבלת החלטות ברמה גבוהה חייבים להבין כי אישור סיווג רעב (famine) אינו משנה בשום אופן את העובדה שאין כל ספק שסבל אנושי קיצוני מתרחש כעת ברצועת עזה, ואינו משנה בשום אופן את הציווי ההומניטרי הדחוף לטפל בסבל האזרחי הזה על ידי מתן אפשרות לגישה הומניטרית מלאה, בטוחה, בלתי מוגבלת ומתמשכת לתוך רצועת עזה וברחביה, לרבות באמצעות הפסקת פעולות האיבה. אין להמתין עד שיתקבל סיווג רעב (famine) לתקופה הנוכחית כדי לפעול בהתאם.
דפוס תגובותיה של ישראל לאזהרות אלו מצביע על כך שהיא לא התמקדה ברמת הסבל האנושי בעזה, אלא בניהול הנתונים כדי להבטיח שלא תתמודד עם הסטיגמה או עם ההשלכות הפוליטיות הפוטנציאליות הקשורות בקביעה כי גרמה לרעב במובן של famine. בהקשר ספציפי זה, מטרת ה-IPC לאפשר לממשלות למנוע משברים הומניטריים, כולל רעב (famine) – בולבלה בעזה.
רעב במובן של famine אינו קטגוריה משפטית, וגם לא הזרז המוסרי המתאים לפעולה. לעומת זאת, המידע והניתוחים שסופקו על ידי ה-IPC היו רלוונטיים מאוד לשאלות האם קיימים תנאי חיים הרסניים בעזה, או שקיים חשש אמין שאלה צפויים להתקיים שם בעתיד הקרוב. דבר זה, בתורו, חשוב כדי לקבוע אילו פעולות יש לנקוט כדי לקיים את חובותיהן של מדינות למנוע ולהביא לסיום הפרות של המשפט הבינלאומי ההומניטרי ולמנוע רצח עם.
דחיפות החובה לפעול כיום
מדיניותה של ישראל השתנתה לאורך זמן. בתוך תקופות ממושכות של מניעה חמורה, אשר לדעתנו הייתה בלתי חוקית בבירור, חלו שיפורים קצרי מועד בגישה לסיוע הומניטרי במהלך מרץ-אפריל של השנה שעברה (במיוחד בעקבות צו ה-ICJ של חודש מרץ, אשר התקבל במקביל ללחץ מצד הממשל האמריקאי שדרש מישראל להראות שאינה חוסמת סיוע הומניטרי על מנת שאספקת הנשק האמריקאית תימשך), ושוב (באופן המבטיח ביותר) במהלך הפסקת האש בינואר ופברואר של השנה.
עם זאת, אותם רגעים קצרים של הפוגה יחסית שימשו רק כדי להאט זמנית את הצעידה לעבר רעב (וכדי ולמנוע קביעת famine על ידי ה-IPC) לא כדי לסיים אותה. בחודשים האחרונים, תהליך זה הואץ.
בין ה-2 במרץ ל-19 במאי הטילה ישראל מצור מוחלט, ולא אפשרה כלל גישה הומניטרית לעזה, וטענה להגנתה כי האוכלוסייה קיבלה סיוע מספק במהלך הפסקת האש וכי חמאס הסיט את הסיוע. אפילו באותה תקופה, אלו היו טיעונים בלתי סבירים. כשפורסמו ממצאי החקירות על מקרי ביזה וגניבה של סיוע, טענות אלו רק הוחלשו. בכך שאילצה את האוכלוסייה לרוקן את מלאי המזון, הניחה המדיניות הזו את היסודות למה שקורה כיום.
תחת לחץ פוליטי, ישראל החלה לאפשר זרם קטן של סיוע בסוף מאי. במקביל, היא עברה למודל חלוקת סיוע חדש שבו ארגונים הומניטריים בלתי תלויים והאו”ם נדחקו לשוליים, בעוד שסוכנות חלוקה חדשה ועמומה הנתמכת על ידי ארה”ב וישראל – בשם הקרן ההומניטרית לעזה (GHF) – לקחה את ההובלה. מההתחלה, הקרן הצבאית והתלויה בקבלנים פרטיים ספגה גינויים נרחבים על ידי מומחים לעניינים הומניטאריים, כאשר מנכ”ל הקרן ג’ייק ווד התפטר תוך שבועות מתחילת תפקידו בטענה כי “לא ניתן ליישם תוכנית זו תוך עמידה קפדנית על עקרונות הומניטריים של אנושיות, ניטרליות, אובייקטיביות ועצמאות”.
המערכת הייתה הרת אסון עבור הפלסטינים. בעוד שלא סיפקה שום דבר שמתקרב לרמת הסיוע או התמיכה ההומניטרית הנדרשת, חילקה חבילות המורכבות מסחורות חסרות איזון תזונתי, וריכזה את חלוקת הסיוע בארבעה מוקדים בלבד (ירידה מכארבע מאות מוקדים קודם לכן), מסגרת הפעולה של ה-GHF גם הכניסה מימד חדש של אימה.
הקרן מתארת את אתריה כ “אתרי חלוקה מאובטחים”. אבל עבור האנשים הרבים שנהרגו או נפצעו בעת שביקשו סיוע באתרים אלה, הם הכל חוץ מבטוחים. תיעוד מפורט של קבוצתForensic Architecture מראה כיצד הם מתפקדים. הם ממוקמים באזורים צבאיים, מרוחקים וקשים לגישה. בששת השבועות הראשונים לפעילותם, האתרים היו פתוחים בממוצע 23 דקות בלבד בכל יום, כאשר שעות הפתיחה פורסמו רק זמן קצר מראש – ובמקרים מסוימים, לא נפתחו כלל למרות שהוכרזה שעת פתיחה. לפיכך, אנשים נאלצו להתחרות על מזון לא מספק, והתרחשו התקפות המוניות כמעט מדי יום על אזרחים המבקשים סיוע, כולל ביום “לנשים בלבד” שאמור היה למתן את ההשפעות הללו. עובד לשעבר של הקרן תיאר “פשעי מלחמה” בתחנות שלה. עדויות של הצוות מתארות כיצד ארגזי המזון נשטפים על ידי הגברים הצעירים החזקים ביותר, שנושאים כמה שיותר קופסאות, לעתים קרובות פותחים אותן כדי לקחת את הפריטים היקרים יותר, ואחריהם מגיעים נערים צעירים יותר, כמה נשים ומבוגרים חזקים פחות, שמחפשים בין הפריטים הנטושים עד שהם מפוזרים על ידי קבלני הקרן שיורים רימוני הלם עליהם.
בהערתה המצורפת להתראה האחרונה של ה-IPC, כותבת ועדת סקירת הרעב:
הניתוח שלנו של חבילות המזון שסופקו על ידי ה-GHF מראה שתוכנית החלוקה שלהם הייתה מובילה לרעב המוני, גם אם היא הייתה מסוגלת לתפקד ללא רמות האלימות המחרידות שדווחו. העובדה שאנשים ממשיכים להסתכן בירי או ברמיסה באתרי החלוקה מעידה על רמת הרעב (hunger) הנואשת ביותר שחווה האוכלוסייה.
ביוני, ראש ממשלת ישראל לשעבר, נפתלי בנט, הצביע על סרטון של גברים חמושים על גבי משאית סיוע כראיה לגניבות סיוע מצד חמאס. העמותה שארגנה את המשלוח ערערה על טענתו, וארגון Forensic Architecture עקב אחר האירוע. הסיפור האמיתי היה שארגון קהילתי יצר קשר עם האו”ם כדי להגן על כלי רכב מפני שודדים, ואלו היו השומרים מטעמם שצולמו בסרטון. המשך רצף האירוע מראה את כלי הרכב מגיעים בבטחה ליעדם (מחסן של תוכנית המזון העולמית), ואת המזון מחולק בבטחה. אך על סמך הטענה השקרית הזו, ישראל סגרה את מסלול החלוקה הזה.
ההשפעות המיידיות באות לידי ביטוי במגמות שתוארו לעיל: עלייה בתמותה מרעב, עלייה מהירה ברמות תת-תזונה, ורגישות מוגברת למחלות.
ביוני, דיווחה תוכנית המזון העולמית כך:
רוב המשפחות דיווחו על כך שהן שורדות מארוחה דלה אחת ביום – ציר דליל, עדשים או אורז עם מלח, מקרוני, קופסאות שימורים של שעועית או אפונה וקטניות מבושלות. שליש אמרו שהן עוברות ימים שלמים בלי לאכול או מסתמכות על חתיכת לחם אחת ודוקה (תערובת עשבי תיבול, שבדרך כלל נאכלת עם שמן זית). רבים שותים מים כדי להרגיע את ייסורי הרעב, אסטרטגיית התמודדות שדווחה באופן נרחב. כפי ששיתף אחד ההורים: “[כשהילדים שלי מתעוררים בלילה רעבים] אני אומר להם לשתות מים ולעצום את העיניים. זה שובר אותי. אני עושה את אותו הדבר – לשתות מים ולהתפלל לבוקר.” מבוגרים מפחיתים באופן שגרתי את צריכת המזון שלהם כדי לתעדף ילדים, קשישים וחולים. אלו שאין להם הכנסה או [שאינם] כשירים גופנית מסתמכים על כמויות קטנות של מזון בסיסי שהושאל מקרובי משפחה ומשכנים. כ-15% פונים לחיפוש מזון באשפה או בהריסות.
בדברי ההסבר שלה על הערכת חוסר הביטחון התזונתי של ה-IPC במאי, חזתה ועדת סקירת הרעב כי ב”תרחיש הגרוע ביותר הסביר” של סיוע מוגבל ופעולה צבאית ישראלית מתמשכת המצב יהיה כדלהלן:
לרוב המכריע של תושבי רצועת עזה לא תהיה גישה למזון, מים, מחסה ותרופות. מצב זה יחריף את אי-השקט האזרחי והתחרות על משאבים נדירים שנותרו, וישחק עוד יותר את מנגנוני ההתמודדות והתמיכה הקהילתיים המוגבלים שנותרו … [ו] חוסר ביטחון תזונתי, תת תזונה חריפה ותמותה יעברו את ספי שלב 5 (famine) של ה-IPC.
[1] הארת מערכת: בעוד שבאנגלית קיימת הבחנה ברורה בין מונחים כגון famine, starvation ו-hunger , בעברית כולם מתורגמים ל”רעב”. מבחינה משפטית, “רעב” או “הרעבה” לא בהכרח דורשים famine, שהינו מונח מעולם מדעי הבריאות שמשמעותו הפורמלית צרה. בתרגום זה, הוספנו בסוגריים את המונח הספציפי המצוי במקור ככל שהדבר נדרש.
Time Has Run Out: Mass Starvation in Gaza and the Global Imperative by Just Security on Scribd
