ב־8 באוגוסט אישר הקבינט תכנית להרחבת המלחמה בעזה. לפי הדיווחים, התכנית כוללת השגת “שליטה מבצעית” על העיר עזה, תוך “פינוי” אוכלוסייתה. לפי התקשורת הישראלית, הכוונה היא להשלים את כיתור העיר עד 7 באוקטובר 2025, לפנות מיליון איש ל”אזורים הומניטריים” חדשים, ולהקים 12 נקודות נוספות לחלוקת סיוע הומניטרי.
על פניו, מדובר בצעדים ראשוניים בתכנית שבסופה תשלוט ישראל בעזה כולה. כפי שציינו פרשנים בכירים, לא ברור עד כמה התכנית הזו רצינית או ישימה מבחינה צבאית. עם זאת, ב־10 באוגוסט נתניהו שב והדגיש את כוונתו לבצע את התכנית ואף הציג גרסה מורחבת שלה, באופן שיקשה עליו לסגת ממנה ללא לחץ משמעותי. וכפי שלימד אותנו הניסיון במלחמה הנוראית הזו עד כה, תרחישי האימים מתממשים שוב ושוב.
לפי הדיווחים, התכנית נתקלה בהתנגדות חריפה מצד הצבא עצמו. כפי שאמר מקור צבאי אחד לתקשורת –
“נגיע לשליטה מבצעית בעזה, ומה אחרי זה? זה אסון. זו דרך הפעולה הצבאית המועדפת על חמאס … זה מה שקרה בפלוג’ה ובמוסול – ייהרגו חיילים, ייהרגו אזרחים עזתים. זה ישחק לידי חמאס.”
משפחות החטופים המוחזקים מאז מתקפת חמאס ב־7 באוקטובר 2023 זועמות, שכן תכנית זו תוביל כמעט בוודאות למות יקיריהן, והן אף קוראות לשביתה כללית. אפילו בעלי הברית האירופיים הקרובים ביותר של ישראל נחרדו מהרעיון, שהוצג בדיוק בשעה שנדמה שהעולם כבר מאס לחלוטין בתמונות המזעזעות מעזה. גרמניה, לא פחות, הטילה אמברגו נשק חלקי על ישראל בתגובה להכרזת נתניהו על התכנית.
בסופו של דבר, התכנית אינה יכולה לעלות בקנה אחד עם החובות המוטלות על כוח כובש לפי המשפט הבינלאומי. כמו תכניות קודמות, היא מבקשת לנצל את פינוי אזרחים מאזורים נרחבים בעזה כהצדקה (חסרת תוקף משפטי) להימנעות מהספקת צורכיהם הבסיסיים, זכותם להגדרה עצמית, או שמירה על הסדר הציבורי.
כיבוש נקבע לפי עובדות בשטח – לא לפי סמנטיקה
בעוד שהתכנית נדונה בשיח הציבורי במונחים של “כיבוש עזה”, החלטת הקבינט אינה מזכירה את המונח “כיבוש” כלל. כפי שדווח ב-YNET:
“בהחלטת הקבינט לא נעשה שימוש במילה ‘כיבוש’, שהוחלפה בביטוי ‘השתלטות’ – מתוך סיבות משפטיות הנוגעות לאחריות לאוכלוסייה האזרחית. עם זאת, בכיר ישראלי הדגיש כי מדובר רק בהגדרה הרשמית, כשהכוונה למעשה היא לכיבוש עזה.”
נקודה זו הובילה להתנגשות בין נתניהו ליועצת המשפטית לממשלה (אותה ניסה לפטר כמה ימים קודם לכן, אך בית המשפט העליון הוציא צו מניעה בעניין). על פי N12,
“במהלך ישיבת הקבינט הלילית נערך עימות בין רה”מ ליועמ”שית. ‘אתם לא יכולים לעשות כיבוש בלי לקחת אחריות על השטח’, אמרה בהרב-מיארה. נתניהו השיב: ‘מאיפה הבאתם כיבוש? אנחנו רוצים להשתלט על השטח כמו שעשינו עד עכשיו בכל המקומות'”.
הכחשת היותה של התכנית כרוכה בכיבוש נראית חשובה במיוחד לנתניהו. ב־9 באוגוסט הוא צייץ באנגלית את הדברים הבאים:
““[w]e are not going to occupy Gaza – we are going to free Gaza from Hamas. Gaza will be demilitarized, and a peaceful civilian administration will be established.””
מבחינה משפטית, לטעון שניתן “להשתלט” על שטח – או להשיג עליו “שליטה מבצעית” – מבלי לכבוש אותו, זו טענה חסרת יסוד. תמוה גם לטעון כי יש כוונה לשינוי המשטר בשטח מבלי לכבוש אותו קודם. אחרת, כיצד תוכל הישות השולטת בשטח לאכוף שינוי זה?לפי הדין הבינלאומי המבוסס היטב, כיבוש נובע משליטה אפקטיבית על שטח או, במקרים מסוימים, משליטה על פונקציות ממשלתיות – ללא קשר לאופן שבו הכוח הכובש מכנה זאת. אין צורך בהצהרה רשמית ששטח הוא “כבוש”, ואף לא בהקמת ממשל צבאי רשמי.
העמדה הרווחת בקהילה המשפטית הבינלאומית היא שרצועת עזה כבר נתונה תחת כיבוש. בית המשפט הבינלאומי (ה-ICJ) חזר ואישר זאת לאחרונה. לנוכח חשיבותן של העמדות הסבורות שעזה כבר כבושה, ניתן לראות בנקודה זו עניין תאורטי – אם השטח כבר כבוש, מדוע חשוב שנתניהו מתכנן כעת “להשתלט” על חלקים ממנו? התשובה היא שהיקף החובות לפי דיני הכיבוש עולה ביחס לרמת השליטה שהכובש מפעיל. במילים אחרות, ניתן לטעון שגם שטח כבוש יכול להפוך ל“כבוש יותר” מבחינת עומק החובות המשפטיות. יש גם גורמים משפטיים ודיפלומטיים שנמנעו עד כה מלהגדיר את המצב הנוכחי ככיבוש, אך לא יהססו לעשות כן אם תתרחש השתלטות ישירה כזו.
תכלית תכנית נתניהו: כיבוש עמוק יותר – ללא חובות
העובדה שעזה כבר כבושה אינה העיקר כאן. חשוב בעיניי להתמקד בסיבה שנתניהו מתעקש לומר שהתכנית אינה כרוכה ב“כיבוש”, ובהקשר זה, להבין את הדינמיקה המבנית של המלחמה שהופכת את התכנית לבלתי־חוקית מיסודה. למעשה, כשנתניהו אומר “השתלטות” ללא “כיבוש”, כוונתו בפועל היא נטילת שליטה בשטח מבלי לשאת באחריות של כוח כובש. הדרך לעשות זאת – בפשטות – היא להבטיח שהשטח ייתפס ללא אזרחים: אלה יידחקו לשטח מצטמצם והולך, אשר ישראל תטען כי אינה שולטת עליו.
לפי המשפט הבינלאומי המינהגי, ברגע שצבא שולט בפועל על שטח, מוטלת עליו חובת היסוד של דיני הכיבוש – והיא “להחזיר ולהבטיח, ככל האפשר, את הסדר והביטחון הציבוריים, תוך כיבוד, אלא אם כן נמנע הדבר לחלוטין, של החוקים הקיימים במדינה.” במסגרת זאת, הכוח הכובש חייב לאזן בין רווחת האוכלוסייה המקומית וזכויות הפרט, ההגדרה העצמית של תושבי השטח, והאינטרסים הביטחוניים הלגיטימיים של כוחותיו (ראו כאן). נוכחות אזרחים בשטח או היעדרם – בין אם ברחו לפני כן ובין אם לא – אינה משנה לגבי קיומו של כיבוש במובנו המשפטי, או לחובות הכובש כלפיהם וכלפי רכושם.
מעבר לחובות כלליות אלו, קיימים איסורים נוקשים על ניצול משאבי השטח, הריסת רכוש ללא צורך צבאי מיידי, הקמת התנחלויות או סיפוח השטח. איסורים אלה מתנגשים ישירות עם הצהרות של שרים קיצוניים בממשלה, שקראו שוב ושוב לסיפוח השטח ולבניית התנחלויות בו (כוונות שראש הממשלה נתניהו מכחיש בשלב זה).
הזכות להגדרה העצמית גם אוסרת על שינוי משטר חד־צדדי. במובן זה, טענתו של נתניהו שהרשות הפלסטינית לא תשלוט בעזה היא כשלעצמה רעיון שסותר את הזכות הזו. הרשות הפלסטינית, יחד עם אש”ף, הן הישויות המוכרות בינלאומית כמייצגות את העם הפלסטיני (וכן מהוות את ממשלת מדינת פלסטין, עבור המדינות המכירות בה). באופן דומה, החזון של “שליטה ביטחונית כוללת” קבועה של ישראל בעזה נוגד את העיקרון הבסיסי של זמניות, שמאפיין כיבוש שיכול להיות חוקי. אולם, בהמשך הדברים ברצוני להדגיש נקודה יסודית יותר בתכנית נתניהו: מה משמעותה של “ההשתלטות” עליה הוא מדבר, ומה היא תכלול בפועל.
שמירה על סדר ציבורי והבטחת זכויות בשטח כבוש, כפי שדורשים דיני הכיבוש במשפט הבינלאומי (וכן המשפט הבינלאומי לזכויות האדם), מחייבות משאבים רבים. הדבר מצריך נוכחות ניכרת של כוחות בשטח לאכיפת הסדר הציבורי ולהבטחת רווחת האוכלוסייה האזרחית באופן מקיף – כולל גישה למזון ולציוד רפואי – או לכל הפחות שיתוף פעולה עם רשויות מקומיות לשם כך. לנתניהו אין לא זה ולא זה.
ראשית, ישראל אינה מוכנה להשקיע משאבים בשיקום ובהחזקת הסדר בעזה כלל. בנוסף, הצבא מצוי בפריסה רחבה מדי – פשוט אין לו את כוח האדם הדרוש ל”כיבוש” הרצועה וניהולה בצורה שתעמוד בדרישות המשפט ההומניטרי הבינלאומי. פרויקט כזה ידרוש ממשל צבאי עם קציני מטה, יחידות תומכות, כוחות משטרה, ומאמץ שיקום אדיר מהיום הראשון. זה יהיה מפעל עצום, במיוחד לנוכח ההרס הנרחב בשטח ומשבר הרעב המתמשך.
שנית, נראה שנתניהו גם אינו מוכן לשתף פעולה עם אף רשות מקומית אמינה בעזה, מה שהיה יכול להפחית את הצורך בכוחות צבאיים בשטח. אף שהוא רומז על רשויות אזרחיות עמומות שעתידות לכאורה לנהל את עזה, עד כה ישראל הסכימה לשתף פעולה באופן נקודתי רק עם כנופיות מקומיות. חוסר היכולת הזה אינו רק לוגיסטי – הוא מלווה גם בגישה משפטית מכוונת שנועדה להימנע מנטילת אחריות על השטח.
כיבוש של מקסימום שטח – עם מינימום אזרחים
התכנית “החדשה” היא, למעשה, המשך עצים ומורחב של מסלול המלחמה הנוכחי בעזה. קצין בכיר לשעבר אף אמר שמדובר ב-“עוד מאותו הדבר”. ללא הכוחות – או המוטיבציה – הנדרשים לשליטה ממשית ולשמירה על הסדר הציבורי, ובלי כל חזון פוליטי לגיטימי לשלטון עצמי פלסטיני, כאשר נתניהו אומר “השתלטות” על עזה, הכוונה למעשה היא הרחבת שיטת הפעולה ההרסנית שננקטה במלחמה עד כה לאזורים נוספים. התבנית כבר ברורה: תחילה מפנים את האזרחים (לכאורה לשם הגנתם, אך בפועל לא מאפשרים להם לשוב – ובמקרה הטוב, שיבתם הופכ לנושא למשא ומתן); לאחר מכן, צה”ל “מטהר” את השטח באמצעות הרס נרחב של תשתיות (שיטה שיושמה לאחרונה ברפיח ובבית חאנון). בין אם הכוחות בשטח פועלים כך ממניעים אידיאולוגיים או כחלק מגישה קיצונית של אפס סיכון – התוצאה היא אותה תוצאה: הרס כמעט מוחלט של תשתיות אזרחיות, ודחיסת האזרחים לרצועה מצטמצמת והולכת, ללא תנאי מחיה מינימליים.
בסופו של דבר, התכנית החדשה נראית כמו מיתוג מחדש של התכנית הקודמת, אשר ספגה ביקורת חריפה, לרכז את האוכלוסייה ב“עיר הומניטרית” בדרום הרצועה (מונח שהושמט מהחלטת הקבינט הנוכחית). כאשר נתניהו אומר “השתלטות”, נראה כי תכלית הפעולה כיבוש של מקסימום שטח עם מינימום אזרחים. הרעיון הוא, אם כן, שהיעדר האזרחים – מצב שנגרם על ידי הכובש עצמו – ישמש כטענה שאין מדובר בכיבוש כלל. מבחינה משפטית זו טענה חסרת יסוד – אך היא חלק משיח פוליטי רחב יותר של הכחשת כל אחריות לרווחת אזרחי עזה.
חשוב להדגיש, דרך פעולה זו אינה רק ניסיון להימנע מהחובות החיוביות הקפדניות שדיני הכיבוש מטילים. ראוי לשים לב שנתניהו לא התחייב ברצינות לאפשר לתושבים לשוב לבתיהם, כפי שהמשפט הבינלאומי מחייב. למעשה, הוא אף רמז להיפך הגמור. יש לקרוא את התכנית גם על רקע הכוונה המוצהרת “לעודד הגירה” מעזה, בהתאם ל“תכנית טראמפ” הלא -אפויה, ולמסגרת הסיוע הכושלת של “קרן הסיוע ההומניטרי לעזה” (GHF), שהתכנית החדשה מבקשת להרחיב. כאן בדיוק, “הכיבוש” החדש יהפוך באופן קרוב לוודאי – לכל הפחות – לפשע נגד האנושות של העברה וגירוש בכפייה.
התוצאה ההרסנית הנוספת שתיגרם לפלסטינים באזורי הפינוי, הצפופים יותר ויותר, צפויה לחלוטין – כפי שהמציאות בשטח מוכיחה שוב ושוב. דחיסת עוד אנשים לאזורים “הומניטריים” שבהם שוררים תנאים בלתי אנושיים תוביל כמעט בוודאות לעוד טענות, ולהרחבת המעגל הבינלאומי הסבור, כי מתקיים מעשה של “יצירת תנאי מחיה המכוונים להביא להרס הפיזי של הקבוצה”, שעשוי להוות אקט של רצח עם אם הוא מלווה בכוונה מיוחדת להשמיד קבוצה כולה או חלקה (ראו כאן דוגמה לטענה אחת כזו). אף שישראל מכחישה בתוקף טענות אלה, ניתן למצוא ראיות אפשריות לכוונה הזו בדבריהם של בכירים בממשלה, שכמעט אף פעם אינם נענים בגינוי מצד נתניהו עצמו, ועד כה לא ננקטו נגדם צעדים משמעותיים כלל.
מה שעולה בבירור מההכרזה על התוכנית הוא שאין כל דרך להפוך אותה לחוקית לפי המשפט ההומניטרי הבינלאומי, ולו רק בשל האופן המבני שבו נוהלה המלחמה הזו. לישראל תחת נתניהו אין את הרצון, הכוחות או המשאבים “לכבוש” שטח נרחב בעזה באופן חוקי, אפילו אם מתעלמים מן הכוונה הפסולה של הקיצונים בממשלה שאינם מתביישים כלל בחזונם לסיפוח רצועת עזה, גירוש תושביה וחידוש ההתנחלות בה.
***
בלי קשר לישימותה הצבאית, התכנית נשענת על היגיון עקבי: להעמיק את השליטה הטריטוריאלית תוך הכחשת ההשלכות המשפטיות שהמשפט הבינלאומי מטיל על כיבוש. במובן זה, ייתכן שהתכנית נראית מאולתרת טקטית – אך היא עקבית אסטרטגית. בנסיבות הללו, הקריאות לעמוד בכללי המשפט ההומניטרי הבינלאומי נשמעות חלולות; הקריאה ההגיונית היחידה היא לסגת מיד מהתכנית הזו ולהביא לסיומו של האסון בעזה. סיום המלחמה, החזרת החטופים, ועבודה עם הרשות הפלסטינית ועם שחקנים בינלאומיים נוספים – זו התכנית היחידה שניתן להעלות על הדעת, שכן כל חלופה אחרת פירושה נפילה לתהום עמוקה יותר.
